לשלב – אך לא להזניח:

מאת: יוסי שפרבר, מנכ"ל בית עדן

לאחרונה פורסם כי צה״ל שוקל לסגור את מסלול "תתקדמו" – תוכנית ייחודית שהוקמה על מנת לשלב צעירים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ואוטיזם במסגרת שירות צבאי מותאם. במשך שנים הייתה זו תכנית שהעניקה תקווה, תחושת שייכות, תרומה וזהות למאות צעירים וצעירות שבחרו – לעיתים בניגוד לכל הסיכויים – ללבוש מדים, לשרת את המדינה ולהיות חלק מן הישראליות במובנה העמוק והערכי ביותר.

כעת, בצה"ל שואפים לנסח תפיסת שירות חדשה: לבטל את המסלול הייעודי,  ולשלב את הצעירים הללו ישירות במסגרות הרגילות של הצבא.

המטרה המוצהרת: למקסם את יעילות ניצול כוח האדם, במיוחד על רקע משבר הגיוס ההולך ומעמיק. תפיסה זו שואפת לראות גם באנשים עם מוגבלויות כוח אדם שיש להפיק ממנו "תפוקות" מרביות.

זו אולי נשמעת גישה שוויונית – אך בפועל, מדובר בצעד שעלול להסב נזק עמוק.

שילוב ללא התאמה – איננו שוויון

כאשר אדם עם צרכים מיוחדים משתלב במסגרת רגילה ללא הכנה, ללא הכשרה מתאימה של הסביבה, וללא מעטפת תומכת מקצועית – הוא איננו מקבל הזדמנות אמיתית להצליח. להפך: הוא מתמודד עם בידוד, עומס, ולעיתים אף פגיעה רגשית של ממש.

"מסלול תתקדמו" לא היה מעשה של חסד. הוא לא הוקם מתוך רחמים ולא נועד לספק מראית עין של הכלה. הוא היה מהלך מושכל, ערכי ותועלתני – מסלול דו-כיווני של win-win: לצה"ל, שזכה בכוח אדם איכותי, חדור מוטיבציה ועם מוסר שירות גבוה; למתגייסים, שזכו להזדמנות משמעותית להשתלבות, להתפתחות אישית ולחיים אוטונומיים, עצמאיים ובוגרים יותר; ולחברה הישראלית כולה, שדרכה התחזקה בתודעת האחריות, השוויון והרוח הציונית שמבקשת לכלול גם את מי שלא נולד עם תנאי פתיחה רגילים.

זהו מהלך שבנה לא רק פתרון – אלא אמון. והאמון הזה שייך לכולנו.

שילוב הוא חובה חוקית – לא גחמה ארגונית

מדינת ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, והיא מחויבת, לא רק מוסרית אלא גם משפטית, לשוויון זכויות לכל אזרחיה. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (1998), כמו גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מעמידים רף ברור באשר לדרישות המדינה ביחסה כלפי אנשים עם שונות.

המסר ברור: השתייכות, נגישות ושוויון הם עקרונות יסוד במדינה יהודית ודמוקרטית. עקרונות אלו אינם מסתיימים בכניסה לאוניברסיטה, לשוק העבודה או לשירותים החברתיים. הם חלים גם – ובעוצמה מיוחדת – בזכות ובאפשרות לשרת את המדינה בכבוד.

כל תהליך של שינוי או ביטול מסלול גיוס מותאם חייב לעבור דרך פריזמה זו. לא רק יעילות מבצעית, אלא בראש ובראשונה עמידה בסטנדרט הערכי והחוקתי של מדינת ישראל.

צבא העם? רק למי שמתאים לכם?

צה"ל מתמודד בימים אלה עם משבר גיוס חסר תקדים. אוכלוסיות שלמות – ובפרט ציבור תלמידי הישיבות – זוכות לפטור כמעט גורף משירות צבאי. ודווקא לגביהם, המדינה והצבא הצהירו לא פעם שהם נכונים לעשות את כל ההתאמות האפשריות כדי לעודד את גיוסם: מסלולים נפרדים מגדרית, בסיסים ייחודיים, תפריטי כשרות מוקפדים, נהלי שבת, תוכניות אימון מותאמות, שדרה פיקודית משלהם – והכול כדי לשכנע אוכלוסייה שלא ביקשה להתגייס ואף התנגדה לכך בגלוי.

ומנגד – קיים ציבור אחר, שבמשך שנים מבקש לשרת. מבקש לקחת חלק. מבקש, לא פחות מכל אחד אחר, להיות שווה בין שווים. אותם צעירים וצעירות עם מוגבלות, שחלמו על מדים, שלמדו שצריך לתת, שאימצו את ערכי החברה הישראלית בכל ליבם – דווקא הם נדרשים פתאום לוותר על המסגרת היחידה שאפשרה להם לעשות זאת בהצלחה.

זהו מסר צורם, מטריד, ואפילו פוגעני: צה"ל משדר שהוא מוכן להשקיע משאבים עצומים כדי לשלב את מי שאינו רוצה להתגייס – אבל מצמצם את המחויבות כלפי מי שמבקש לתרום מכל הלב.

צה"ל – לא רק כוח, גם מוסר

צה"ל הוא לא רק גוף ביטחוני. הוא גוף חינוכי. החלטתו להפעיל את מסלול "תתקדמו" הייתה אמירה ערכית מהמעלה הראשונה: שצה"ל אינו מוותר על אף אחד, ושגם מי שאינו עומד בסטנדרט "הקרבי" – יכול וראוי לתרום למדינה.

זו לא רק הכרה בזכות – זו גם חובה מוסרית. דווקא עכשיו, כשמושג ה"נשיאה בנטל" נמצא בעין הסערה הציבורית, צה"ל צריך לחזק את המסר של שירות למען המדינה – לא למי שהכי משתלם לגייס, אלא למי שמוכן ומסוגל לתרום בדרכו.

ההמלצה: לא או-או, אלא גם-וגם

אני קורא למקבלי ההחלטות בצה"ל, במשרד הביטחון ובמערכת הפוליטית: אל תבטלו את מסלול "תתקדמו". שלבו – בהחלט. אפשרו לבעלי היכולות הגבוהות מבניהם להיכנס גם למסלולים רגילים. אך במקביל, שמרו והרחיבו את המערכות הייעודיות שנבנו מתוך קשב, למידה וכבוד.

כי שילוב אמיתי איננו מחיקה של הייחוד – אלא חיבוק, חגיגה וקבלה שלו. שירות משמעותי איננו רק מתן תפוקה – הוא הזדמנות להשתייך, לתרום ולהיות חלק. ובזה, דווקא צעירים עם צרכים מיוחדים יכולים ללמד את כולנו שיעור – אם רק נאפשר להם לעשות זאת.

ותוספת קטנה מאב שמספר מנקודת מבט שלו על שילוב הילדה בצבא

( ללא שמות )

כשקיבלנו צב ראשון היתה קצת חרדה, ראינו את המכשולים בעיקר, אנחנו תושבי השרון, וחשבנו על האתגרים של הנסיעות, להיות במסגרת נוקשה, להיות מבודדת, לעמוד ביעדים, מי יתווך לה את המציאות.

גם השיחות עם אנשי מקצוע גם שיחות עם בית עדן ואנשי תתמידו עזרו לנו להרגיש יותר מחוברים לתהליך.

יום הגיוס היה מרגש

הטירונות לא היתה קלה לנערה בעיקר כי היתה רגילה לישון בבית אבל הקושי היה יותר אצלנו בראש ( בעיקר אצל האמא, ברור לא 😉 ) והילדה התרגלה והתקבלה לשירות כמעצבת גרפית מה שחיזק אצלה מאוד את הרגשת היכולת ואצלנו את הביטחון שאנחנו יכולים להרפות.

כל זה נבע מהעובדה שהיא עברה מסלול מותאם, שראה אותה, עם הקשיים וגם היתרונות שלה!

היום כשהיא משוחררת מס חודשים, ועברה לגור בדיור מוגן תואם, היא גם מפרנסת את עצמה, בזכות היכולות שרכשה.

אנחנו מבינים שהתהליך הזה עזר לה אבל לא רק לה, התהליך הזה עזר לנו למשפחה, ויש לנו גם בן קרבי, עזר למדינה לייצר אדם עצמאי יותר, נערה שמכירה במסוגלות שלה.

התהליך הזה יחזור ויתרום למדינה בעתיד, כשהיא פחות תסתמך על שירותי המדינה, ותהיה יותר עצמאית.

ההשקעה הזו בהם תניב פירות לעתיד טוב יותר ופחות תלותי שלה.

( התמונה אינה של הילדה המדוברת אלא של מישהי אחרת שהיתה מוכנה להצטלם)