"הוא לא צחק עליהם. הוא פשוט לא ידע איך לבכות"
משולחנו של יוסי שפרבר, מנכ״ל בית עדן.
על הנגשת הזיכרון, הכלה וטקסים מותאמים לילדים ונוער על הרצף האוטיסטי (ASD)
הצפירה נשמעה. הדקה ההיא — העוצמתית כל כך — ירדה על הכיתה בדומייה. כולם עמדו דום, עיניים מושפלות, לבבות פועמים בכאב. ואז, לפתע, נשמע גיחוך קטן, חטוף. ראשיהם של כל התלמידים הופנו לאחור. במרכז תשומת הלב — ילד אחד, שהביט בכולם בעיניים מבולבלות. המורה התקרבה, לחשה בכעס: "מה מצחיק אותך, ביום כזה?".
הוא לא ידע מה לומר. הוא לא צחק על הנופלים. הוא פשוט לא ידע איך להתמודד עם הרגש ששטף אותו. לא ידע מה עושים כשהלב מתכווץ אבל הגוף לא מצליח לשתוק. הוא צחק — כי המבוכה והלחץ היו גדולים מדי. כי כך נראה לפעמים צער, אצל ילד עם אוטיזם.
יש בי זיכרון ילדות אישי — אולי מכיתה ב’ או ג’. ערב יום הזיכרון. הרב, שהיה גם מחנך הכיתה בבית הספר בו למדתי, אסף אותנו ואמר בשקט: “הצפירה איננה מצווה. היא סימן. ואם היא קשה לכם – תעמדו בשקט, ודקלמו בלב פרק תהילים. עשו מזה רגע של תפילה אמיתית.”
המילים האלה הדהדו בי עד היום. הן היו שיעור בחמלה, בנוכחות, ובהבנה שחיבור פנימי חשוב יותר מהחיצוניות. הן אמרו: לא כולם מגיבים לרגש באותו אופן – וכולם עדיין חלק.
ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, החברה כולה עוטפת את עצמה באבל לאומי טקסי. אך עבור ילדים ונוער על הרצף האוטיסטי, טקסים אלו אינם תמיד נגישים.
השקט של הצפירה עלול להכאיב, השגרה שהופרה מערערת, והציפייה להתנהגות "אחידה" מעוררת חרדה.
איך לחבר א.נשים על הרצף לימי זיכרון
וכאן נכנסת האחריות החינוכית והטיפולית שלנו:
לאפשר שייכות אמיתית – לא רק נוכחות פיזית, אלא השתתפות רגשית מכילה, מותאמת, ומכבדת. במחקר רחב היקף שנערך באוניברסיטאות בארה"ב ובדרום קוריאה, ופורסם בכתב העת האקדמי: International Journal of Inclusive Education מדגישים החוקרים את ההכרח בהנגשת טקסים מוסדיים לילדים על הספקטרום האוטיסטי. הם כותבים:
“כאשר טקסים ואירועים בית-ספריים אינם מותאמים תחושתית ורגשית, תלמידים עם אוטיזם חווים ריחוק וניכור, ולעיתים אף כאב. כדי לעורר שייכות אמיתית, יש לבנות עבורם דרכי השתתפות חלופיות, מותאמות אישית, שמכבדות את עולמם הפנימי.”
הציטוט הזה מחזק את מה שאנחנו יודעים מהשדה:
- שיש להסביר מראש, באופן חזותי ונרטיבי, את משמעות יום הזיכרון
- לאפשר בחירה בין עמידה בצפירה לבין שהות במרחב רגוע
- לעודד דרכי ביטוי אחרות: שיר, ציור, הדלקת נר, תפילה שקטה
- ובעיקר – להבין, שגם תגובה "שונה" עשויה להיות ביטוי עמוק של חיבור, דווקא מהלב.
יום הזיכרון הוא רגע של כאב משותף, אבל הוא גם הזדמנות מוסרית עמוקה – לבנות גשר של משמעות בין זיכרון לאנושיות ולהכלה של ממש.
דווקא אחרי השביעי באוקטובר, כשכולנו נושאים כאב טרי, והאבל הפך אישי, קרוב ומטלטל, החובה להכניס את הרוך, ההכלה וההנגשה למרכז העשייה שלנו — ברורה יותר מאי פעם.
כי הוא לא צחק עליהם. הוא פשוט לא ידע איך לבכות.
ועלינו, כחברה חינוכית, מוסרית ויהודית — ללמד אותו בעדינות, איך לזכור בדרכו.
המאמר מתבסס גם על:
Bottema-Beutel, K., Park, H., & Kim, S. Y. (2018). Autism spectrum disorder and the experience of meaningful participation in school: An integrative review. International Journal of Inclusive Education, 22(6), 577–595.
https://doi.org/10.1080/13603116.2017.1396500
דגל ישראל מתוך אתר מטה החטופים
