המציאות הישראלית מאלצת אותנו לחיות עם איום ביטחוני כמעט קבוע.
כשמדברים על התכוננות למלחמה – למשל תרחיש של הסלמה מול איראן – רוב האנשים חושבים על מים מינרליים, מטען לסלולרי, ממ״ד מסודר ותיק חירום.
אבל מאחורי הרשימות והציוד יש רגש אחד שמניע את הכול: חרדה.
אצל רובנו החרדה מתבטאת בדאגות, מחשבות, גלישה אובססיבית בחדשות או שיחות אינסופיות על “מה יהיה”.
אצל אנשים על הרצף האוטיסטי, החרדה נראית אחרת: היא מתערבבת ברגישות חושית, בשינויי שגרה ובקושי להסתגל למצבים לא צפויים – והופכת לאתגר יומיומי, במיוחד בשעת חירום.
איך אפשר להתכונן למלחמה, כשהמטרה איננה רק ביטחון פיזי – אלא גם הגנה רגשית והתנהגותית על האדם האוטיסט ובני משפחתו?
למה מלחמה מאיימת במיוחד על אנשים על הספקטרום?
אנשים על הרצף האוטיסטי נעזרים בשגרה, בסדר ובצפיות ברורות כדי לווסת את עצמם.
המלחמה עושה בדיוק את ההפך: היא שוברת שגרה, מייצרת אי־ודאות ומציפה את המערכת החושית.
כמה מאפיינים שמעצימים חרדה:
- שינוי חד בשגרה: סגירת בתי ספר ומסגרות, שהייה ארוכה בבית, מעבר פתאומי לממ״ד.
- רגישות חושית: אזעקות חזקות, דלת ממ״ד נסגרת, צפיפות, הדים וקולות בחוץ – כל אלה עלולים להיות עבור אוטיסטים בגדר “כאב חושי”.
- קושי בוויסות וביטוי רגשי: לא תמיד קל להגדיר במילים “אני מפחד/ת”, ולכן החרדה יוצאת בצורת התפרצויות, הסתגרות, תנועה חוזרת, בכי, או לפעמים גם אגרסיה.
- הצפה ממידע: טלוויזיה פתוחה, שיחות חרדות של מבוגרים, תמונות וסרטונים – כל אלה עלולים להציף ולהגביר תחושת איום.
כשמוסיפים לכל זה את החרדה של ההורים עצמם, שנמצאים גם הם במצוקה, מקבלים סביבה רוויית לחץ.
לכן, תכנון מוקדם הוא לא מותרות – הוא חלק מטיפול.
בבית עדן, אנחנו רואים שוב ושוב כמה הכנה מראש, בהירה ומותאמת, יכולה להפוך אירוע חירום מאיום משתק לסיטואציה שניתנת לניהול – גם אם היא עדיין קשה. אנחנו למודיי ניסיון מהמסגרות שיש לנו בדרום ומאז ה7 לאוקטובר אנחנו גם יודעים לנהל את זה בכל מסגרת בית מעון שיש לנו. אלה עיקריי המסקנות התפעולית והריגשית שלנו
ציר ראשון: תרגול – להפוך את הלא־צפוי למוכר
העיקרון המרכזי: מה שמוכר לא מפחיד.
ככל שהאדם האוטיסט יכיר את מה שקורה בזמן אזעקה ומלחמה – כך החרדה שלו תהיה קלה יותר לוויסות.
סיפור חברתי מותאם
אפשר להכין “סיפור מלחמה” מותאם לרמת ההבנה:
- בסיפור מסבירים, בשפה פשוטה ותכליתית:
- מה זו אזעקה
- מה עושים כששומעים אותה
- מי עוזר לי
- איפה אני אהיה
- מה קורה אחרי שזה נגמר
- מה זו אזעקה
- אפשר להשתמש בתמונות, סמלים, ציורים או לוחות תקשורת.
- מומלץ לקרוא את הסיפור כמה פעמים בתקופה רגועה, לא בפעם הראשונה בזמן אזעקה.
דוגמה קצרה לניסוח:
“לפעמים יש אזעקה. כשיש אזעקה, אנחנו הולכים לממ״ד. בממ״ד אני עם המדריך. שם אני מחכה, משחק, ונושם. כשאומרים שאפשר לצאת – אני חוזר לחדר שלי.”
סימולציות קצרות ומתוכננות
במקום לחכות לרגע אמת, אפשר לתרגל:
- קובעים מראש זמן לתרגול, ומודיעים מראש: “בעוד חמש דקות נעשה תרגיל אזעקה.”
- משמיעים צפירה (בעדינות, אולי בווליום נמוך או גרסה מוקלטת קצרה), הולכים יחד לממ״ד לפי סדר קבוע.
- בממ״ד עושים פעילות מרגיעה ומוכרת: משחק אהוב, צפייה בסרטון קצר, נשימות.
- מסיימים את התרגול במשהו נעים – חטיף קטן, משחק מיוחד, או פעילות אהובה.
המסר הנלמד הוא: “אני יודע מה עושים כשיש אזעקה. כבר חוויתי את זה. יש לי תסריט.”
אנחנו עושים את התרגולים האלה במיוחד עכשיו כהכנה לעימות מול איראן
שימוש בלוחות חזותיים ותסריטים
לאנשים רבים על הספקטרום חשוב לראות את הרצף מול העיניים:
- לוח עם רצף תמונות:
“שומעים אזעקה → קמים → הולכים לממ״ד → יושב בפינה שלי → עושים פעילות הרגעה → יוצא כשנגמר → חוזר לשגרה.” - אפשר להדביק את הלוח ליד הדלת לממ״ד, ולהשתמש בו בזמן אמת.
- אצל בני נוער ומבוגרים – אפשר לכתוב “פרוטוקול חירום אישי” במילים, בטלפון או על דף מודפס.
אינפוגרפיקה מייצרת בהירות
ציר שני: ממ״ד מוכן ומסודר – לא רק מים ופנסים
הממ״ד הוא מקום מרכזי בזמן מלחמה.
עבור אדם אוטיסט, הוא יכול להיות מפחיד – או, אם נערכים נכון, מרחב מוגן גם רגשית.
יצירת “פינת שגרה” בממ״ד
מומלץ להקדיש בממ״ד פינה שתהיה “הפינה שלי”:
- שמיכה אהובה, כרית מוכרת, בובה או צעצוע קבוע.
- כמה משחקים/פעילויות שניתן לעשות בישיבה (פאזל קטן, משחק קופסה, קלפים, ספר).
- לאנשים ששימוש במסכים מרגיע אותם – טאבלט/טלפון טעון, עם אוזניות אם אפשר.
חשוב לתת לאדם האוטיסט להיות שותף בבחירה – לבחור מה נכנס ל”ערכת הממ״ד” שלו.
אצלנו יש קופסא רלונטית לכל שוהה לעזור להתמודד
הפחתת עומס חושי
- אוזניות נגד רעש או אטמי אוזניים למי שרגיש במיוחד לצפירות ורעשים.
- תאורה נעימה ולא חדה מדי; אם האור בממ״ד מסנוור, אפשר להשתמש במנורת לילה רכה.
- אם צפוף, לנסות להגדיר לכל אחד “מרחב אישי” קטן – מזרן, מחצלת, שמיכה – כדי להפחית תחושת פלישה.
“ערכת חירום התנהגותית”
מעבר לציוד הביטחוני, כדאי להכין:
- כרטיסי רגשות פשוטים (“כועס”, “מפחד”, “עייף”, “רוצה לבד”, “צריך חיבוק”).
- רשימה קצרה של פעילויות מרגיעות שמתאימות לאותו אדם – ולהחזיק את האביזרים הדרושים בהישג יד.
- לוח חיזוקים קטן: למשל, מדבקות או סמיילים, שבהם משתמשים אחרי אזעקה – כדי לשבח התמודדות, גם אם היא לא הייתה מושלמת.
כך הממ״ד הופך ממרחב מאיים ל”חדר מוכר עם כללים וברורים”, גם אם הסיטואציה בחוץ מורכבת.
ציר שלישי: פרוטוקולים להתנהגות ולטיפול במשברים
כדי להפחית חרדה, חשוב להסתמך על פרוטוקולים ברורים.
כדאי לבנות “תכנית חירום” ברמת המסגרת, אם זה משפחתית או מוסדית, שמותאמת במיוחד לאדם האוטיסט.
זיהוי מוקדם של הצפה
מומלץ לשבת מראש ולענות על השאלות:
- איך נראה הילד/ה שלי כשהחרדה מתחילה לעלות?
- מה הסימנים הקטנים לפני התפרצות? (הליכה הלוך־חזור, כיסוי אוזניים, דיבור מהיר, תנועות חזרתיות, שתיקה פתאומית וכו’).
- מה בדרך כלל עוזר להם להירגע בשגרה?
את התשובות צריך לכתוב ולתלות במקום נגיש – כדי שכל המבוגרים בסביבה ידעו לזהות ולהגיב, גם בעומס של מלחמה.
הגדרת תפקידים ברורים
במשפחה או במסגרת, חשוב להחליט מראש:
- מי “איש הקשר הרגשי” של האדם האוטיסט בזמן חירום (הורה/מדריך מסוים).
- מי אחראי על תפעול – ציוד, הודעות, חדשות – כדי לא להעמיס על כולם.
- איך מקבלים החלטות לגבי חשיפה לחדשות (למשל: לראות יחד מהדורה אחת ביום, או לא לראות בכלל ולסכם בעל פה).
כשמבוגרים יודעים מה התפקיד שלהם, הם מרגישים יותר בשליטה – וזה מתורגם גם לביטחון שהאדם האוטיסט מרגיש.
“תפריט הרגעה” אישי
כדאי לבנות לכל אדם אוטיסט “תפריט הרגעה”:
- מגע עמוק: שמיכה כבדה, חיבוק דובון, כרית חיבוק, נשיאת משקל (בהדרגה ובהסכמה).
- פעילות חזרתית מוכרת: ציור, צפייה באותו סרטון, משחק מסוים שחוזר על עצמו.
- תרגילי נשימה פשוטים – אפשר להפוך אותם למשחק: “מנפחים בלון”, “נושמים כמו גל בים” וכו’.
- אמצעי תקשורת חלופיים: לוח תקשורת, אפליקציה, כרטיסים – במיוחד למי שמתקשה לדבר כשהוא מוצף.
חשוב לנסות חלק מהפעולות האלה כבר בשגרה, כדי שלא יהיו זרות בשעת חירום.
מה עושים בזמן משבר?
כשמתחיל משבר – התפרצות, בכי, צעקות, אגרסיה – חשוב:
- לשמור קודם כול על בטיחות: של האדם עצמו ושל הסביבה.
- לדבר קצר, ברור ושקט: בלי נאומים, בלי איומים, בלי “למה אתה עושה את זה עכשיו?” אלא משפטים קצרים: “אני איתך”, “בוא נשב בפינה”, “עכשיו נושמים יחד”, “כואב לך באוזניים, נשים אוזניות”.
- להשתמש בפרוטוקול שסוכם מראש: מעבר לפינה שקטה, שימוש באמצעי הרגעה שסוכמו, הגבלת מספר האנשים בחדר.
אחרי שהמשבר חולף, כדאי לחזור לשגרה מוקדם ככל האפשר – אוכל, פעילות מוכרת, טקס קטן של “חזרה למסלול”.
עיבוד עדין אחרי האירוע
לאחר אזעקה קשה או יום מתוח במיוחד, אפשר לעשות “שיחת סיכום” קצרה, בהתאם לרמת התקשורת:
- לומר מה קרה (“הייתה אזעקה, נכנסנו לממ״ד”).
- לציין מה עבד (“נשמנו יחד, נשארת על המזרן שלך, לקחת את הבובה שלך”).
- להזכיר מה נעשה בפעם הבאה (“גם בפעם הבאה נעשה כמיטב יכולתנו; אתה לא לבד”).
המטרה אינה להעמיק בטראומה, אלא לחזק תחושת יכולת והתמודדות.
איך בית עדן יכול לעזור?
בית עדן נמצא בדיוק במקום שבו ההיערכות הביטחונית פוגשת את צרכי היום־יום של אנשים עם אוטיזם ומשפחותיהם.
במציאות שבה מלחמה אינה תרחיש תיאורטי אלא אפשרות ממשית, חשוב שלא נשאיר את המשפחות לבד.
