אספרגר, אוטיזם, ושואה שנשכחה
מאמר דעה ליום השואה | בית עדן
ביום השואה אנחנו עוצרים לזכור. את הנספים, את הגבורות, את הזוועות. לרוב נישאת עינינו אל אושוויץ, אל תאי הגזים, אל הרוע הגלוי. אך יש זירה נוספת, מוקדמת יותר, קרה יותר, של השמדה: תוכנית T4 (Aktion T4) של המשטר הנאצי – תוכנית שתכליתה חיסול שיטתי של אנשים עם מוגבלויות שכליות, אוטיזם, נכויות פיזיות ומחלות נפש.
דוקטור האנס אספרגר
בין השמות שנקשרים למעגל הזה נמצא ד"ר האנס אספרגר (Dr. Hans Asperger), רופא ילדים אוסטרי, שבמשך עשורים נחשב לפורץ דרך בתחום האוטיזם. הוא היה מהראשונים שתיארו תסמונת מובחנת של ילדים עם קשיים חברתיים אך אינטליגנציה תקינה, כישורים שפתיים גבוהים והתמקדות בתחומי עניין צרֵים. שמו נישא בגאון על קטגוריה אבחנתית שנחשבה למהפכנית – תסמונת אספרגר (Asperger’s Syndrome) – והפך לדמות נערצת בקרב אנשי מקצוע, חוקרים, משפחות ואנשים על הספקטרום.
אלא שמחקרים היסטוריים שנעשו בעשור האחרון – ובעיקר ספרה של אדית שפר (Edith Sheffer, Asperger’s Children, 2018) ומאמריו של הרוויג טשך (Herwig Czech) – חשפו ממצאים מטרידים. ד"ר אספרגר לא היה רק רופא ומאבחן – אלא גם משתף פעולה עם מנגנוני ההשמדה של הרייך השלישי. הוא סיווג, תייג והפנה ילדים עם מוגבלויות למסגרות בהן נרצחו, בראשן הקליניקה "אם שפיגלגרונד" (Am Spiegelgrund) בווינה. במסמכים שחתם, תיאר ילדים כ"מסוכנים לחברה", "בלתי ניתנים ללימוד", או "בעלי התנהגות אנטי-חברתית חמורה" – ניסוחים שמהם לא היה דרך חזרה.
העובדה שאיש שנחשב מוביל מדעי וחלוץ טיפולי לקה בעיוורון מוסרי כה עמוק – מחייבת אותנו לבחון לא רק את ההיסטוריה, אלא גם את המציאות בהווה.
תסמונת אספרגר
בשנת 2013, המהדורה החמישית של DSM (Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders – מדריך האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי) ביטלה את המונח "תסמונת אספרגר" ואיחדה את כל ההגדרות תחת ASD – Autistic Spectrum Disorder (הפרעת הספקטרום האוטיסטי). השינוי הזה אינו רק טכני – אלא הצהרה אתית: לא עוד הבחנה ערכית בין "תפקוד גבוה" ל"נמוך", אלא הכרה במגוון הנוירולוגי האנושי כנתון, לא כבעיה.
אך גם היום, אנשים עם מוגבלויות – במיוחד עם מש"ה (מוגבלות שכלית התפתחותית) ואוטיזם – נותרים פגיעים, מוגנים פחות, ומובחנים תמיד כ"אחרים".
וזוהי פגיעוּת כפולה: מצד אחד – פיזית, נפשית ומשפטית, בשל תלותם במסגרות, בצוותים ובמערכת. מצד שני – חברתית ותרבותית, משום שהם עדיין נתפסים לעיתים קרובות כ"נטל", כחריגים, או כמי שערכם מותנה ביכולתם להשתלב.
דווקא הם – שאינם מסוגלים תמיד להיאבק על מקומם – חשופים יותר להדרה, להזנחה, ולפגיעה בזכויותיהם.
החברה שואלת בשתיקה את אותה שאלה נוראה שהופיעה בכרזת התעמולה מ־1939:
פוסטר שעלה על ידי המשרד NSDAP המשרד לעיניני הגזע בשנת 1938 – 1941 ונמצא במוזיאון בשואה בוושינגטון הבירה ארצות הברית
60,000" מרק – זה מה שעולה חולה סופני זה לעם הגרמני"
המשמעות המובלעת היא שהאדם המוצג – אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית – נתפס כנטל כלכלי על החברה, ומכאן הצידוק הפסבדו-כלכלי שהשתמשו בו להצדקת תוכנית ההשמדה של אנשים עם מוגבלויות.
והתשובה שלנו – ברורה מאי פעם:
אדם איננו עלות. הוא תכלית. הוא ערך. הוא עולם ומלואו.
בבית עדן, אנו פועלים יום־יום כדי להבטיח שכל אישה, גבר, נערה או ילד עם צרכים מיוחדים יזכו למעטפת של חירות, כבוד, טיפול הולם וביטחון.
דווקא ביום הזה – יום של זיכרון ונדר – אנו ניצבים מול שתיקות העבר, מול המדע שחדל מלראות את האדם, ומול ההדרה שנעטפה בהיגיון קר. ובמקום ההדחקה – אנו בוחרים בהכרה. במקום שתיקה – בקול. במקום לנטוש – לחבוק. כי כל אדם הוא עולם,
ואנו נשבעים: "לעולם לא עוד" – Never Again
לזכור. להבין. לחנך. ולפעול.
